יום ראשון, 4 בספטמבר 2011

בבוקר שאחרי ההפגנה

אחד הדברים הכי חשובים שקרו בשבת הוא שפירקנו את הזהות בין מדיניות כלכלית למדיניות חוץ בישראל; מאות האלפים שיצאו לרחוב עשו זאת בשם מה שהם רואים כמדיניות כלכלית שפויה יותר, אוהבת-אדם, שתוביל לפחות רווחים עבור בעלי המניות אבל אולי משכורות גבוהות יותר לעובדים. כדי שהשינוי הזה יוביל למשהו טוב, אנחנו צריכים לשנות איך שאנחנו מדברים אחד על השני, ומיד אחר-כך, איך שאנחנו מדברים אל הפוליטיקאים שלנו.

וויתורים הכרחיים, החלטות כואבות
את החלוקה הקודמת לימין ושמאל, שהציבה כביכול את הליכוד מול העבודה, נזרוק לפח. במקום זאת, נדבר על מחנה "הוויתורים ההכרחיים" מול מחנה "ההחלטות הכואבות". במחנה הוויתורים ההכרחיים נמצאים אלו שיודעים שבסופו של דבר תקום יישות פוליטית פלשתינית עצמאית, שגבולותיה יהיו בערך גבולות 67', שתהיה לה רציפות טריטוריאלית ואפילו בירה לאומית במזרח ירושלים. הם יודעים שבינינו לבין המציאות הזו עומדות כמה שנים, מספר כלשהו של הרוגים (עשרות או אלפים, תלוי במאורעות), סבל של מיליוני פלשתינים ומיליארדי שקלים, אבל שהיא תתממש. 

במחנה "ההחלטות הכואבות" נמצאים אלו שכדי לדחות את המציאות הזו כמה שיותר, מוכנים לקבל "החלטות כואבות": לפנות איזה מאחז, לעכב בנייה של איזו שכונה. במחנה הזה נמצאים כל הקונים במזנון של מועצת יש"ע, שמוכנים להעמיד פנים שלפינוי מוצב קדמי (סליחה, התנחלות) מאיזו גבעה יש "תג מחיר", בין אם באלימות נגד פלשתינים או בכאב לב ודמעות תנין. כך הזזת קראוון ועיכוב הרחבת המרפסת הופכים ל"הפסקת הבנייה", והם כולם יכולים לטפוח זה לזה על השכם: הם מוכנים לקבל החלטות כואבות. ביבי נמצא עמוק במחנה הזה, לבני הצטרפה אליו, וגברת שלי "עשיתי צבא ואני אוהבת מתנחלים" יחימוביץ היא אחרונת המתגייסים; שרק לא יקראו לה שמאלנית. 

אין הסבר מניח את הדעת מדוע המחאה החברתית עלתה יפה
עם קבורת מחנה הוותרים, קברו גם את הדרישות הכלכליות שלו: מיסים גבוהים לעשירים ומיסי חברות גבוהים, סבסוד חייהם של בני השכבות החלשות (תחבורה ציבורית, מערכת בריאות, מערכת חינוך, פיקוח מחירים וכו'), השקעה בהון האנושי. כאשר הקול החלש של כמה מאות סטונדטים התחיל למצוא הד במאבקים ציבוריים של מורים, עובדים סוציאליים ורופאים, והוציא קודם עשרות אלפים ואז מאות אלפים לרחובות, אוכלי מזנון יש"ע נבהלו, פן מחנה הוויתורים יעיז להרים את ראשו. הימין, שנורא אוהב תיאוריות קונספירציה, ניסח אחת מוצלחת: מטרת המחאה הזו היא, תחזיקו חזק, להקים מפלגת שמאל חדשה.


דן מרגלית לא מוצא הסבר מדוע המחאה עלתה יפה משום שהוא באמת מבולבל: מטרת המחאה הייתה, להבנתו, להוות גיס חמישי שיפורר את מדינת ישראל מבפנים וימנע ממנה להמשיך להחזיק בשטחים. איך מאות אלפי ישראלים נאמנים, שעושים מילואים ומשלמים מיסים, יכולים להסכים לדבר כזה? כאשר אף מפלגה לא קמה להתנדב לאסוף את כל הקולות ולחתום על הסכם שלום, הימין נשאר ללא תגובה. נראה שהרעיון שיכולה להיות חוסר הסכמה עם מדיניות כלכלית, או שבכלל יש מדיניות כלכלית שאפשר להסכים או לא להסכים איתה, הוא רעיון זר למערכת.

זה לא היה מספיק ברור מהשלטים, ועל כן צריך שזה יהפוך להיות ברור יותר: המדיניות הכלכלית של ביבי היא אחד הגורמים העיקריים למצבנו הנוכחי. חוק הוד"לים עבר בלי שום בעיה, בזמן שהמחאה רק צברה כוח - משום שלביבי אין שום כוונה לשנות או אפילו למתן את הפרטת נכסי המדינה והוספת הקלות לעשירים. אם המלצותיה של ועדת טכטרברג יהיו המלצות למדיניות שמאלנית יותר, לביבי לא יהיה מה לעשות איתן. לכן, קריטי להחליף את השלטון הנוכחי.

ביבי עשה את שלו, עכשיו ביבי צריך ללכת
יפתח גולדמן כתב פוסט יפה שמתאר את העשורים האחרונים כחלום מיואש, שבו אין לנו שליטה על חיינו; חלום שממנו המחאה העירה אותנו. השתכנענו שחוסר הסכמה אחד עם השני פירושו שנפסיק להיות "עם אחד", פירושו התפוררות וחולשה, ואלו יובילו לכך ש"אויבנו ינצחו". חוסר הסכמה לגבי מדיניות כלכלית אינה חולשה; היא חיונית כדי לרסן את קטר הצמיחה של הימין ואת הבזבזנות של השמאל. היא חיונית כדי לתת מקום לחלשים להתבטא, אבל לתת לרוב את הזכות לעצב את תרבותו. כדי שמחאה זו תהיה יותר מאנקדוטה יפה בנוף הפוליטי הישראלי, היא צריכה להוביל לשינויים באיך אנחנו חושבים על עצמנו, מבחינה פוליטית, ואיך אנחנו נותנים את קולנו לפוליטיקאים.

אם יהיה לנו מזל, ליבסקינד יוכל לכתוב עוד שנה שצדק. שקמה מפלגה חדשה, מפלגת שמאל המורכבת מ"לא-וותרנים", שתוריד את יוקר המחייה, תצמצם את הפערים, תשים את טובת המדינה והחברה מעל בעלי העסקים או המשקיעים. לא כל מי שהיה בכיכר בשבת יצביע בשביל המפלגה הזו - אבל זה בסדר. רבים אחרים כן. מפלגה כזו, גם אם לא תהיה מפלגת שלטון בקרוב (או אפילו אי פעם), תהיה הדבר הכי טוב שיצא מהמחאה הזו. היכולת להציב סוף סוף מדיניות כלכלית אחרת מול זו שריסקה את איכות החיים כאן בעשורים האחרונים.

Grab This Widget

2 comments:

Reshef אמר/ה...

מפלגה חדשה זה אחד הדברים הכי גרועים שיכולים לצאת מהמחאה הזאת. שים לב איך בינתיים כל המפלגות עסוקות במי יותר חברתי ממי. ככה צריך להיות כי הרעיונות של לאה נס ומשה כחלון לצדק חברתי שונים מאלה של ציפי לבני ומאלה של דב חנין.
תנועת מחאה חוץ מפלגתית יכולה לספק ביקורת שוטפת על רעיונות וביצועם במערכת הפוליטית. ביקורת שתגובה בתמיכה עממית רחבה.
מפלגה חדשה רק תפרק עוד יותר את השמאל המובס, לא תמשוך בוחרים הנמצאים ימינה מלבני ממילא, ותאפשר לכל שאר המערכת הפוליטית לחזור ל"עסקים כרגיל".

Itai Greif אמר/ה...

צריך להחליף את השמאל המובס - קדימה ועבודה מונעות מסדר יום כלכלי להתעורר ולהציג אלטרנטיבה להתאבדות-דרך-הפרטה שמבצעים שטייניץ וביבי - מה שגורם למאות אלפי מצביעים להישאר בבית. אני אצביע על כך שיותר אנשים לא הצביעו לימין, אלא פחות אנשים הצביעו ל"שמאל" (או למחנה הוותרנים), אז הימין קיבל יותר מנדטים. כך קיבלנו את הממשלה הנוכחית, הגזענית, הצבועה, והמרשעת שבממשלות ישראל.

הוסף רשומת תגובה