יום שלישי, 5 בנובמבר 2013

המסיכה

(הערה מקדימה: פוסט זה הוא חלק מסדרת זיפים, סדרה שתלווה אותנו לכל אורך חודש נובמבר. לחיצה על הקישור או על התגית "זיפים" תוביל לאוסף כל הפוסטים השייכים לסדרה)

היום החמישי בנובמבר וכמושבה בריטית לשעבר, גם אנחנו זוכרים את הקשר הטרוריסטי הקתולי, שכמעט והרג את המלך ביושבו בבניין הפרלמנט.

בעצם לא - מי שמזהה את המסכה מזהה אותה מהופעתה בתרבות הפופולרית, או על פרצופם של בני נוער משועממים שעושים רעש באינטרנט, או מכסה את זהותו (ובעצם הופכת לזהותו) של V, גיבור ספר הקומיקס "V for Vendetta". בקומיקס V הוא אנרכיסט, וחוץ מזה, הוא גם מפוצץ את בניין הפרלמנט בסוף (ספוילר!), אז הטרוריסט שרצה להחליף מלך מדת אחת במלכה מדת אחרת, עריצה יותר, הפך להיות הסמל לחופש ההרסני. גאי פוקס מסומל על-ידי המסיכה, והמסיכה, אין בה דבר מלבד שיער הפנים.

ללא תווי פנים, בצבע לבן בוהק וללא סימנים, הפסים השחורים הם היחידים המסמנים עבורנו את הנבל, חסר החרטה, חסר המצפון, חסר המעצורים. השפם פרוס כמעט לרוחב הפנים כולם, מדגיש את החיוך עד כדי כך שהוא עצמו הופך לחיוך; הגבות, מעל חורי העיניים הלא נראות, עזות וברורות: משלבות את החוזק הרעיוני של הטרוריסט, עם השלווה השקטה של הקדוש המעונה. והזקנקן - חותמת קטנה בסוף, איזון לשחור של הגבות, ואולי, איזו אמירה אחרונה - הטרוריסט, שנהיה יותר מפורסם מהמלך אותו רצה להחליף. צחוק היסטורי.

איזה משקל כבד אנחנו שמים על השפם - שיתאר עבורנו את משעולי נפשו של הגבר שאת פרצופו הוא מעטר. בן לוויה של הפה, של איבר הדיבור, אבל גם, של השפתיים, של מה שאנחנו מעקמים, מעווים, פוערים, מכווצים, מקמצים, נושכים, מלקקים בעצבנות, בתשוקה; כמו בציור המדגים רגישות, השפתיים עצומות כי הן איבר קליטה ושידור חשוב כל כך. הן משדרות לנו את שקורה בפנים, והשפם מחליף את מקומן. הטרוריסט מחייך בנצחון בשפמו, לא בשפתיו; הראוותן מושח את השפם בשעווה כדי שיעמוד זקוף, והנבל מסלסל את השפם באצבעו, מדגיש את הנאתו החושנית מן המזימה שלו, וגם, מראה לנו כיצד נפשו עקלקלה ומעוותת, ממש כמו שפמו.

ואולי, גם שיער הפנים משיכה: מסתיר את תווי הפנים מחד, מטשטש אותנו, אם אנחנו מסמיקים או מחווירים, נושכים שפתיים או חושקים שיניים. ואולי כמו כל המסיכות, הוא מחצין משהו שאנחנו מסתירים בפנים, והופך להיות יותר אמיתי משהיינו רוצים.

בכל מקרה, הטרוריסט כשל, נתפס, עונה, והוצא להורג. את מקום האיש ההיסטורי, תפסה המסכה, ומתוכה, אנחנו רואים בעיקר את השפם. ונסיים בתרגומו של אלון אלקין את החרוז המפורסם:

בחסד השם הוא נתפס, הממזר 
אוחז בידו בגפרור הבוער. 
קראו, נערים, יצלצל פעמון 
נצור, אדוני, את מלכי אלביון!

Grab This Widget

1 comments:

Standback אמר/ה...

טוב, עכשיו אני רוצה רשומה על משקפי גראוצ'ו.

הוסף רשומת תגובה